לגור ליד אתר בנייה

כל טקסט על שדה דב מגיע בסוף ל-2029, או ל-2031, או ל-2035, ומתייחס לשנים שביניהן כאל חדר המתנה. הן לא חדר המתנה. הן מצב, הן נמשכות יותר מעשור, והמון אנשים כבר חיים לצידן עכשיו.

יש לזה שני קהלים. אנשי השכונות הקיימות ממזרח, שלא בחרו בזה וכבר גרים לצידו. והדיירים הראשונים באשכול מ-2029 בערך, שייכנסו לבניינים גמורים בתוך רובע שרוב הבניינים בו אינם גמורים.

הכתבה הזאת עוסקת במצב הזה, בתיאור פשוט. זו לא תלונה וזו לא הרגעה. זה מה שאתר בנייה בסדר גודל כזה עושה לקרקע סביבו.

• כ-16,000 יחידות דיור מתוכננות בכל הרובע, על כ-1,500 דונם של שדה תעופה שפונה.דף הבקרה של תוכנית תא/4444, דרך שבנו, 2020-03
• הבנייה מתקדמת מדרום לצפון: אשכול קודם, אחריו מרכז, אחריו צפון.ציר הזמן של הרובע, שבנו, 2026-08
• האכלוס הראשון צפוי סביב 2029 באשכול, סביב 2031 במרכז וסביב 2032 בצפון.ציר הזמן של הרובע, שבנו, 2026-08
• השלמת הרובע כולו צפויה סביב 2035, וזו הנקודה שבה מצב האתר נגמר.ציר הזמן של הרובע, שבנו, 2026-08
• טיילת החוף בגבול המערבי נפתחה בספטמבר 2023 ונשארה פתוחה לאורך כל התקופה, וזה חריג לאתר בגודל כזה.מגזין שבנו: פארקים והחוף, 2026-08
• ארבע תחנות של הקו הירוק מתוכננות לשרת את הרובע, בלוח זמנים מפוצל, ולכן חלק מעבודות התחבורה נמשכות אחרי שהדירות הראשונות כבר מאוכלסות.מגזין שבנו: הקו הירוק, 2026-08

רובע שנבנה בבת אחת אינו רצף של אתרי בנייה שבמקרה נמצאים זה ליד זה. זו פעולה אחת ענקית ומתואמת עם מערך אילוצים משותף, וזה מתבטא בשטח בדרכים שמגדל בודד לעולם לא מייצר.

התשתית באה ראשונה והיא פולשנית. לפני שיש בניינים יש תעלות: מים, ביוב, ניקוז, חשמל, תקשורת והמערכות של הרובע עצמו, שנחתכות בקרקע שצריך לפתוח מחדש בכל פעם ששלב מאוחר יותר זקוק לה. לכן אמצע של רובע כזה יכול להיראות כאילו הוא הולך אחורה במשך חודשים.

אחר כך יש עפר. חפירה למרתפים בקנה מידה כזה מייצרת כמות עצומה של חומר שצריך לצאת בכביש, ואחר כך כמות עצומה של בטון שצריך להגיע בכביש. התנועות האלה הן החלק הרועש, המאובק והגלוי ביותר בכל התרגיל, והן נמשכות שנים ולא שבועות.

אחר כך יש עגורנים, שהם החלק שכולם מצלמים והחלק שהכי פחות מפריע לאנשים.

ההשפעה היומיומית המיידית של אתר גדול אינה רעש. היא שהמסלול הקצר בין שתי נקודות מפסיק להתקיים.

גידור סביב אתר פעיל סוגר קרקע שהמפה עדיין מראה כפתוחה. מדרכות נגמרות ומתחילות מחדש בצד השני של הכביש. תוואי שיהיה בסוף רחוב הוא רצועה מגודרת. מסלולים שהיו הגיוניים לפני שנה כבר לא, והמסלול ההגיוני משתנה שוב כששלב מסתיים.

לאורך הרובע הזה הצד המערבי הוא היוצא מן הכלל, וזה יוצא מן הכלל משמעותי. טיילת החוף נשארה פתוחה וציבורית לאורך הבנייה, כלומר אפשר ללכת לאורך הגבול המערבי גם במקומות שבהם הקרקע שלושים מטר מזרחה סגורה. רוב האתרים בגודל הזה לא מצליחים בזה.

התצפית ההגונה השנייה היא שקווי הגידור זזים. מה שסגור השנה לא בהכרח סגור בשנה הבאה, וגם ההפך נכון. מי שמתכנן שגרה סביב מסלול קיים באזור הזה צריך לצפות שיתכנן אותו מחדש יותר מפעם אחת.

שעות העבודה בבנייה בישראל מוסדרות, וההסדרה קיימת בדיוק כי אתרים יושבים ליד בתים. השעות המותרות המדויקות, היחס לערבים והעמדה לגבי סופי שבוע וחגים נקבעים בחוקי עזר עירוניים ולא על ידי היזם, וזה מה שכדאי לבדוק ולצטט אם אתר פועל מחוצה להן.

מה שהכללים לא יכולים לעשות זה להשקיט אתר שפועל כחוק. כלונסאות, פטישים, חיתוך ויציקות רועשים גם בתוך השעות המותרות, ופעולה בקנה מידה של רובע פירושה שבכל רגע נתון משהו איפשהו עושה אחד מהם. הרעש הוא לסירוגין ולא רציף, וזה קל יותר במובן מסוים וקשה יותר במובן אחר, כי רעש לסירוגין הוא הרעש ששמים לב אליו.

צפצופי נסיעה לאחור של כלים ראויים לאזכור נפרד כי זה הצליל שאנשים בסוף מתארים. זו דרישת בטיחות, הוא פועל בכל תמרון של רכב, ובאתר עם תנועת עפר מתמדת הוא כמעט רציף.

האבק באתר כזה מגיע משלושה מקומות: חפירה ותנועת עפר, חיתוך ושבירה, וכלים שמעלים חומר על כבישים ציבוריים. מטפלים בו ולא מחסלים אותו, לרוב בהרטבה, שטיפת גלגלים וכיסוי מטענים.

הסיבה שזה משנה כאן יותר מבמקום אחר היא הרוח. בחוף הזה יש בריזה מערבית וצפון-מערבית קבועה שמתחזקת אחר הצהריים, כלומר אבק שנוצר באתר נישא בדרך כלל מזרחה, לכיוון השכונות הקיימות, ולא החוצה לים. בימים שבהם הרוח מתהפכת למזרחית יבשה, התבנית מתהפכת והטיילת מקבלת אותו.

המשמעות המעשית למי שגר קרוב היא עונתית וכיוונית ולא קבועה. חודשים יבשים עם הרבה רוח גרועים מחודשים רטובים, ובאיזה צד של האתר אתם נמצאים משנה מה אתם מקבלים.

כל מטר מעוקב של עפר וכל מטר מעוקב של בטון מגיע או יוצא בכביש, והכבישים שהוא משתמש בהם הם הקיימים עד שתיבנה הרשת של הרובע עצמו.

זה המנגנון שמאחורי הדבר שדיירים קיימים מרגישים הכי חזק: תנועת כלים כבדים ברחובות שלא תוכננו לה, מרוכזת בשעות מסוימות, בגישות מסוימות. זו גם הסיבה שעבודות כביש ותנועת אתר מופיעות יחד, כי כבישי הגישה עצמם נבנים מחדש כדי לשרת את הרובע שנבנה.

עבודות התחבורה מוסיפות שכבה משלהן. בניית רכבת קלה היא אתר קווי ולא אתר נקודתי, היא זזה לאט לאורך תוואי, ולוח הזמנים שלה נפרד מזה של הבניינים. ארבע תחנות מתוכננות לשרת את הרובע בלוח מפוצל, ולכן חלק מההפרעה התחבורתית נמשך אחרי שדיירים כבר גרים כאן.

לאנשים הראשונים שייכנסו לאשכול סביב 2029 תהיה חוויה מסוימת וקצת מוזרה, ושווה לתאר אותה במדויק ולא באופטימיות.

הם יגורו בבניינים גמורים. הבניין שלהם יהיה שלם, הרחוב שלהם יהיה סלול, והקולונדה שלהם תהיה קיימת כמבנה. כל מה שהם יראו מהחלון צפונה יהיה אתר פעיל, וכך יישאר דרך מרכז מ-2031 בערך וצפון מ-2032 בערך.

התמורות אמיתיות. דיירים מוקדמים במתחם הראשון מקבלים את החלקים הגמורים לעצמם: הטיילת, הרחובות הראשונים, קומות הקרקע הראשונות. הם גם מקבלים יחס ישיר במיוחד למקום, כי להיות מוקדם במקום פירושו שהייתם שם בגרסה שאף אחד אחר לא יזכור.

המחירים אמיתיים באותה מידה: שנים של בנייה צמודה, רחוב מסחרי מאוכלס בדלילות בהתחלה, ומוסדות ציבור שמגיעים בלוחות הזמנים שלהם ולא בלוח הזמנים של הדיירים. מי ששוקל את זה צריך לשקול את כל העשור ולא את תמונת 2035 מהברושור.